בחודש אפריל 2025 קיבל המוסד לביטוח לאומי החלטה שקטה אך הרת גורל – להפסיק את תשלום גמלת הסיעוד לאנשים מבוגרים עם התמודדויות נפשיות המתגוררים במסגרות השיקום. הנימוק: מסגרות השיקום הן מוסד במימון ציבורי ולכן לשוהים בהם לא מגיעה גמלת סיעוד. מאחורי ההחלטה הזו עמדו בני אדם – זקנים, פגיעים, החיים במסגרות שיקום – שלכל אחד מהם סיפור חיים, לב פועם וצרכים ממשיים.
החלטה אחת, בירוקרטית לכאורה, הביאה לתוצאה טרגית: אחד מהדיירים נחנק למוות. עד אותה נקודה מטפלת מטעם חוק סיעוד של ביטוח לאומי סייעה לו לרסק אוכל כחלק מהגמלה. כשזו הופסקה הופסק גם השירות. אף אחד לא היה שם לרסק לו את האוכל.
קואליציית ארגוני בריאות הנפש הקימה צוות פעולה: חברות וועד מנהל בעמותת משפחות בריאות הנפש, השופטת בדימוס ריבי צוק, מנהלת אגף הסיעוד לשעבר בביטוח הלאומי אורנה זמיר, ואני – מנכ"לית לשמ"ה. פנינו למוסד לביטוח לאומי, בסוגיה העקרונית ועם מקרים פרטניים. הצבענו על הכשל המשפטי בהחלטה, על חוסר סבירותה ועל העוול האנושי הנוראי שהיא טומנת בחובה. עמדנו בקשר עם משרד הבריאות והגורמים המקצועיים באגף השיקום שהבהירו: מסגרות השיקום בדיור אינן מוסד. קיימנו קשר עם אנשי המקצוע בשטח, מנהלי ההוסטלים והמתמודדים עצמם. גייסנו לתמיכה במאבק את מי שקיבלו את ההחלטות בתחילת הדרך, בסמוך למועד חקיקתו של חוק השיקום (יחיאל שרשבסקי, זהבה וייזר, אשר בלטמן). הבאנו את הסיפור לידיעת ח"כ מיכל וולדיגר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, שיזמה דיון דחוף בכנסת ביוני 2025, בו ניתן ביטוי לכל אלה ובו השתתפו חברי כנסת רבים. ח"כ וולדיגר המשיכה והובילה מאבק פרלמנטרי עקבי ונחוש בנושא.
תחילה, בסמוך אחרי הדיון הראשון בכנסת, ובעקבותיו ביטוח לאומי הסכים לחדש את תשלום הגמלה, אך זאת רק למי שכבר קיבל אותה באפריל, ועד לתיקון נדרש כביכול של החוק הקיים.
בדצמבר 2025: הישג. בדיון מעקב בכנסת, הודיעו נציגי ביטוח לאומי: חוזרים בהם מההחלטה. הגמלה תשולם מחדש גם לוותיקים וגם לחדשים. הוצהר לפרוטוקול על ידי משרד הבריאות כי מסגרות השיקום אינם מוסדות, ועל ידי הביטוח הלאומי, כי בנסיבות אלה אין צורך בתיקון החוק, ומתמודדי הנפש במסגרות זכאים לגמלת סיעוד.
המאבק הזה הוא תזכורת. גם כשמדובר באנשים השקופים ביותר – מתמודדי נפש זקנים, החיים במסגרות סגורות, יש מי שרואה, מי שנלחם. יש תקווה.
הזכות להזדקן בכבוד שייכת לכולם. גם לנו – מתמודדי הנפש.
ברצוני לנצל הזדמנות זו כדי להודות מקרב לב לעמותת משה הס ולקרן לזלו נ. טאובר על תמיכתם המתמשכת, אשר מסייעת לנו להוביל מאבקים חשובים – להשמיע את קולם של מתמודדי הנפש, לקדם את זכויותיהם, ולדחוף למדיניות שמביאה לשינוי משמעותי.