למה כל כך מתסכל להיות נזקק לטיפול נפשי בישראל 2020?
אביא שתי דוגמאות מאתמול בערב. פעיל לשמ"ה שסובל ממחלה בי פולארית נמצא בהתקף מאני זה כמה ימים, לא ישן ומסתובב בלילות במקומות נידחים כולל כפרים ערבים (שולח לי לטלפון מיקומים שלו בווייז). אני מתלבטת מה לעשות, להזמין משטרה? בימים אלה רק נוכחנו לדעת שלהביא משטרה שלא מיומנת לטפל במתמודדי נפש יכול להיגמר באסון. אז מה עושים? אם היה צוות טיפולי שעוסק במשברים אולי היית קוראת לצוות כזה שידבר איתו אבל בישראל 2020 אין שום טיפול למצבי משבר – רק הגעה למיון פסיכיאטרי וזאת במידה שלחולה יש תובנה מספיקה לעשות זאת. אחרי כמה ימים של חרדה וחוסר אונים הוא שולח לי אתמול מיקום וויז מהוד השרון – אני נאנחת לרווחה – אתה בשלוותה? אני שואלת, "חיובי" הוא עונה. אבל בזאת לא תמו התלאות – לא מקבלים אותו לאשפוז שם כי אזור השיוך שלו זה גהה. הבן אדם גמור, לא ישן מספר לילות ובמקום לקבל אותו לאשפוז מערימים קשיים בירוקרטיים (עניין שלא קורה בבתי חולים כלליים שם אדם יכול להתאשפז בכל מקום לפי הצורך כאשר מדובר במקרה חירום). נכון לכתיבת שורות אלו הוא מנותק קשר – כנראה סימן שאושפז היכן שהוא ולקחו לו את הטלפון – מי יודע? בכל מקרה כלל לא בטוח שהוא מקבל את הטיפול הנפשי לו הוא ממש נזקק.
דוגמא שנייה: פעילת לשמ"ה נכנסה למצב נפשי לא טוב – דיכאון, חרדה וכו'. ביקשה ללכת לבית מאזן (מזל שסוף סוף יש אלטרנטיבה לאשפוז) אבל בגלל פרוצדורות העניין לוקח כמה ימים (וזה במקרה הטוב). בעידוד המלווה התעסוקתית שלה, החליטה הפעילה להתאשפז מרצון במרכז לבריאות הנפש מעייני הישועה כדי לנוח כמה ימים ולקבל סיוע נפשי עד שתוכל להיכנס לבית המאזן. אתמול בערב היא מתקשרת אלי נסערת שאח במחלקה דחף אותה והיכה אותה כיוון שיצאה לרגע מבידוד (בידוד קורונה) לבקש עזרה עם המזגן לאחר שממש נחנקה בחדר בידוד.
לאחר התנהגותו התוקפנית של האח היא החליטה שהיא לא מעוניינת להישאר דקה אחת נוספת בבית החולים ושהיא חוזרת הביתה. זה היה בתשע בערב. בינתיים צוות בית החולים לא שחרר אותה, לא החזיר לה את התרופות שאיתם באה, לא נתן לה לצאת והתייחס באופן כללי בצורה משפילה וחסרת רגישות (אני הייתי על הקו עד אחרי 11 בלילה ושמעתי את התנהלות הדברים).
התייעצנו לקראת חצות עם עו"ד ענבל בראון היועצת המשפטית בהתנדבות של עמותת לשמ"ה, והבנו שבישראל 2020 גם אם אתה מתאשפז מרצון יכולים להחזיק אותך 48 שעות, להתייחס אליך בצורה פוגענית ולהוציא אותך מכליך כשאתה במצב הכי רגיש שלך, ואז לטעון שאתה פסיכוטי ולהורות על אשפוז כפוי.
וזה בדיוק מה שקרה! אחרי חצות – לקראת 2 בלילה (שאני כבר ישנתי ולא הייתי על הקו) שלחו את הפעילה לאשפוז כפוי בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". לקחו לה את הטלפון והבגדים, נתנו לה כותונת ומשם התקשרה אלי למחרת במצוקה נוראית מטלפון ציבורי. רק לאחר שעירבתי את ד"ר טל ברגמן ראש מערך בריאות הנפש ואת עו"ד דניאל רז מהסיוע המשפטי היא שוחררה כעבור יום מ"איתנים". הפעילה, שלא היתה פסיכוטית או מסוכנת בשום מצב, נשבעה לי שכף רגלה לא תדרוך יותר בבית חולים פסיכיאטרי גם אם תהיה אבדנית ובמשבר חמור.
לצערינו אין אף גוף חיצוני רשמי בישראל 2020 שמפקח על מערכות בריאות ורווחה (בניגוד לרוב מדינות הOECD), כך שאין ממש איפה להתלונן על יחס תוקפני ומשפיל ב"מרכזים לבריאות נפש" או על אשפוזים כפויים לא מוצדקים. ד"ר ברגמן מינתה פסיכיאטרית מחוזית לתחקר את הנושא וכולי תקווה שמשרד הבריאות אכן יפיק לקחים למרות שיש כאן בעייתיות מובנית, שהמערכת מפקחת על עצמה. אפשר רק לתאר מה קורה למתמודד מן השורה שאין לו נגישות לצוות הבכיר של אגף בריאות הנפש ולסיוע המשפטי, והוא נתון להתעמרות של אח תקפני ופסיכיאטר שמגבה אותו ושולח אותו לאשפוז כפוי באישון לילה רק כי העז להתלונן.
אין לנו שליטה על מחלות הנפש שלנו, כמו שיש מחלות גוף יש גם חוסר איזון נפשי (בלי להיכנס לסוגיה אם יש לכך בסיס ביולוגי או לא). אבל צריכה להיות שליטה ופיקוח חיצוני על מערכות בריאות הנפש שאמורות לעזור לנו, ולא להתייחס אלינו, הלקוחות שלה, בצורה משפילה ולעיתים אלימה. האם באמת אפשר לקבל סיוע נפשי בישראל 2020?
תמי כרמל מצלאוי
מנכ"לית עמותת לשמ"ה