שלום, שמי שמוליק קמחי. אני מתמודד עם סכיזופרניה. עברתי משבר פסיכוטי לפני 35 שנה, לא אושפזתי, ובעזרת תרופות שלקחתי מאז והרבה נחישות הצלחתי לחיות חיים מלאים ואפילו להגיע להחלמה.
אני בן למעלה מ-70 ואני מצרף את הסיפור שלי. הוא קצת ארוך, אבל עם מעט סבלנות אפשר לקרוא אותו.
מבוא
עיקרו של המסמך הוא מונולוג שמורכב מכמה הקלטות שערכתי במשך יומיים באפריל 2020. המשכתי אותו אחרי שעברתי את גיל 70, מתוך רצון להפוך את הסיפור לסיפור של החלמה, תקווה והתגברות על הסטיגמה העצמית. על הסטיגמה החברתית כלפי מתמודדי נפש קשה מאוד, לדעתי, להתגבר כל עוד הציבור נחשף בעיקר למקרים קיצוניים שמתרחשים בזמן פסיכוזה.
מצד שני, חשבתי שהסיפור שלי, עם כל הייחודיות שלו, עשוי לתת למשפחות של אנשים עם סכיזופרניה ועם מחלות נפש אחרות מושג על מה שייתכן שעבר על יקיריהם. אולי הוא גם ייתן תקווה למתמודדים ויראה שסיפור חיים עם המחלה יכול להתפתח בדרכים שונות, ואולי אפילו ילמד משהו אנשי רפואה וצוותים טיפוליים.
הכוונה שלי אינה להתפרסם. להפך, אני מעוניין לשמור על אורח החיים הצנוע והרגוע שלי. הכוונה שלי היא לתרום לקהילה.
אני רוצה גם להודות לרופאה הפסיכיאטרית שליוותה אותי במשך 35 שנה, בהפסקות ארוכות, תרמה לשיקום שלי בתבונתה ויצרה איתי קשר טוב המבוסס על אמון. שמה נחמה וייזר והיא מוכרת בישראל.
על עצמי
נולדתי לפני למעלה מ-70 שנה בישראל. היו לי חיים רגילים שכללו תיכון וצבא, ואף סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה בשנות ה-20 שלי.
בשנה שבה התפרצה המחלה, 1989, הייתי נשוי צעיר בן 34 עם שני ילדים בני שנתיים וחצי ושנה. מבחינתי המחלה נפלה עליי כאילו השמיים נפלו, אף שבדיעבד היה אירוע מקדים כעשר שנים קודם לכן.
מאז השתנו חיי בלי הכר. הצלחתי להימנע מטביעת ספינת חיי, אבל במשך שנים התמודדתי עם הסכנה שהמים יחדרו אליה.
כעת, בפרספקטיבה של 35 שנה, אני מעלה במסמך שמבוסס על מונולוג ערוך תובנות לגבי המחלה והביטויים שלה אצלי, לגבי מה שקדם לה בחיי ולגבי דרכי ההתמודדות שלי איתה.
איך הכל התחיל
עבדתי בחברת מחשבים שקיבלה עליה פרויקט של מערכת פיננסית חדשה, על בסיס תוכנה שהחלו בפיתוח שלה ונכשלו.
לוח הזמנים היה קצר: שנה בלבד, עם קנסות דרקוניים על איחור. בקיצור – לחץ.
אני הייתי אחראי על הפיתוח והטכנולוגיה, בלי שכתבתי שורת קוד אחת במערכת. עבדתי קשה מאוד, מתשע בבוקר עד 11 בלילה, במתח גדול. מדי פעם היו מזכירים לי את נתוני הפרויקט, את הקנסות הגדולים על כל יום איחור ואת העובדה שחייבים לגמור בתוך שנה.
עם הזמן נעשיתי מתוח ולחוץ. עבדתי מול כעשרה אנשי צוות, ולאט לאט הרגשתי שאני מתחיל להתערער.
הלכתי לרופא משפחה ואמרתי לו שאני לחוץ, אז הוא נתן לי כדור הרגעה שלא הספיק לי.
הלכתי לנוירולוג ולא לפסיכיאטר, מתוך בורות, והנוירולוג נתן לי משהו קל להרגעה.
אירוע נוסף שהכניס אותי לטראומה קרה תוך כדי העבודה.
אשתי אז התקשרה אליי לעבודה ואמרה שהבן שלנו, בן השנתיים, שוכב על הרצפה חיוור ולא נושם. רצתי קילומטר או שניים ממקום העבודה עד הבית, כשמאחוריי אני שומע יללת אמבולנס.
כשהגעתי הביתה סיפרו לי אנשי הצוות הרפואי שלילד היה כנראה פרכוס חום. לקחו אותו לבית חולים, וזה אירוע שהשפיע עליי מאוד.
הגעתי למצב שהרגשתי שאני לא יכול יותר עם הלחץ הזה, ועזבתי את הפרויקט לקראת סיומו למקום עבודה אחר, שלא מופיע בקורות החיים שלי.
שם, כנראה בגלל מצבי הנפשי, התחלתי לחשוד בתככים שקשורים אליי והייתי במצוקה. התקשרתי לבוס הקודם שלי, ג., ואמרתי לו שאני חושב שמקליטים אותי. הוא אמר: "שמע, אני חבר שלך. אם לי קשה להאמין, מה יגידו אנשים אחרים?"
גם משם התפטרתי לאחר כמה חודשים.
יום אחד הגעתי הביתה אחרי שהתפטרתי ולא יכולתי לישון. אחרי יומיים בלי שינה ניסיתי כל מיני טריקים כדי להירדם: שתיתי חלב, עשיתי אמבטיות. בסופו של דבר הייתי חמישה לילות בלי שינה. זה לגמרי פוצץ לי את המוח והגעתי למצב של סוג של התמוטטות.
נשארתי בבית אחרי ההתפטרות ולאט לאט התאוששתי, בלי כדורים ובלי רופא. התקשרתי למ., מנהל האגף בחברה שקנתה את התוכנה לצורך מיקור חוץ, והצעתי את עצמי לשלבים הסופיים של קליטת התוכנה.
הוא אמר "אוקיי" והעלה לי את המשכורת. חזרתי, הפעם למתקנים של החברה שהשתמשה בתוכנה, והתחלתי לעבוד כשאני אחרי סוג של התמוטטות.
התחלתי לעבוד ליד חדר עם מדפסת, והיה לי קשה מאוד עם זה בגלל שהעצבים שלי היו רופפים. המדפסת נשמעה לי הרבה יותר חזקה ממה שהייתה באמת.
עם סיום הפיתוח סילקו את כל צוות הפיתוח והשאירו אותי כצוות התחזוקה – לעבוד לבד.
הלקוח ק., מסיבותיו ואולי גם בגלל חשד מסוים לגבי מצבי, הסתייג מהעסקתי, אף שככל הנראה לא היה מישהו אחר שהכיר את התמונה הכוללת של המערכת והטכנולוגיה.
בסופו של דבר חתמו חוזה לאחר שהלקוח ק. ערך איתי שיחת פיוס.
כבר אז החלו תופעות משונות. אני זוכר שתוך כדי שיחה שנועדה ליישב את ההדורים הרגשתי כאילו קודחים לי במוח, כאילו השב"כ מפעיל עליי מכשיר עם קרינה. סוג של קודח עם קרניים. דיברתי בהילוך איטי והרגשתי כאילו המוח שלי עובד בהילוך איטי.
במקביל עבדתי והרגשתי שחושדים שאני חולה. כנראה שבגלל המצב שלי היה נדמה לי שכולם יודעים עליי הכול.
אחר כך באה לתגבור קצר בחורה בשם ל. יום אחד הגעתי בפסיכוזה, מתוך מחשבה שהשב"כ עוקב אחריי, והאמנתי שהיא שתולה מטעמם. סיפרתי לה משהו ממחשבות השווא שלי, והיא כמובן לא הבינה מה אני רוצה ממנה ואמרה לי: "אז למה אתה אומר את זה לי?"
יום אחד הביאו מישהו שהציגו אותו כרואה חשבון. הוא התחיל לשאול כל מיני שאלות שנראו לי אז מוזרות, ואני חשבתי שהוא בא לבדוק אם אני נורמלי.
אבל כנראה כבר ידעו או חשדו שמשהו לא בסדר. יום אחד נסעתי עם ל., שלקחה אותי טרמפ הביתה, והיא אמרה לי: "אתה יודע שרוצים לאשפז אותך בגהה? אתה יודע?"
במשך כחצי שנה, בין ספטמבר 1989 לאפריל 1990 לפחות, הייתי במצב פסיכוטי לסירוגין.
במה התבטאו מחשבות השווא והפסיכוזה?
סיפור הפרנויה התחיל באותה חצי שנה, בשנת 1989, בזמן שפורסם בעיתון שסדאם חוסיין איים לשרוף את ישראל. אין לזה קשר לסיפור שלי, אני רק מציין את התקופה. הסתכלתי מהמרפסת דרך התריס אל הבית ממול וחשדתי שמשם מצלמים אותי ועוקבים אחריי.
היו כל מיני מצבים שבהם חשבתי שהמשטרה חושדת בי שאני רוצח. לא ברצח מסוים, אלא בכל מיני מקרי רצח. וכל זה על לא עוול בכפי.
למשל, קראתי בעיתון על נשים שנרצחו בסביבת מגוריי והאמנתי שהמשטרה חושדת בי. אחר כך מצאו את הרוצח והוא הורשע. במקרה אחר חשבתי שחושדים בי שביצעתי רצח מפורסם, אף שמעולם לא הייתי באותה עיר. ההיגיון פשוט לא עבד. הייתי בטוח שחושדים בי ועוקבים אחריי.
פעם אחת הלכתי עם אשתי לקנות רהיט. ראיתי בתחנת אוטובוס אדם עומד ומחכה וחשדתי שהוא מהשב"כ ועוקב אחריי.
היה בית קפה ברחוב סמוך לביתי, והיה שם מישהו שישב שם בקביעות. חשדתי שהוא ראש צוות העוקבים מטעם השב"כ.
אני זוכר שכאשר נסעתי באוטובוס ושמעתי סירנה של רכב משטרתי בסביבה או ראיתי הבהוב של רכב משטרה, הרגשתי שאני לא יכול לנשום, כנראה מרוב חרדה.
זה היה סבל נורא להרגיש שרודפים אותך כל הזמן כשאתה בטוח שאתה חף מפשע. זה היה סיוט שאני לא מאחל לאיש.
יום אחד קמתי בבוקר וראיתי שחפרו בגינה מתחת לבית. חשבתי שחופרים שם כדי למצוא גופות או כדי לרמוז לי שקברתי מישהו.
אני זוכר חוויה מיוחדת בפורים של שנת 1990. לקחתי ביד את בתי הקטנה, שהייתה מחופשת, וירדנו לגינה. הייתי המום וראיתי הכול כאילו דרך ערפל אדום ולא ידעתי מה קורה איתי. הרגשתי כאילו דפקו לי פטיש כבד על הראש.
יום אחד הזמנו את אחותי וגיסי. הם באו כי אשתי סיפרה להם שאני מדבר שטויות. כנראה דיברתי על מקרה הרצח המפורסם והאשמתי את אשתי שהיא קשורה לרצח – שזה לא אני, שזו היא. דיברתי ככה ליד אחותי וגיסי, ואשתי התחילה לבכות מרוב פחד ומצוקה.
כשלקחו אותי לרופאה פרטית לבדיקה, נכנסתי למונית בדרך אליה והייתי בטוח שזו מונית של השב"כ ושלוקחים אותי למטה שלהם.
הגעתי לרופאה והתחלתי לדבר איתה, והייתי בטוח שגם היא רופאה של השב"כ. אמרתי לה: "את יודעת, יש מציאות פרנואידית, ולפעמים הבן אדם הוא לא פרנואידי אלא רק המציאות".
היא אמרה: "אתה סכיזופרן פרנואידי" – מושג שלא הכרתי קודם. היא נתנה לאשתי כדורים בשבילי, ובערב חשדתי שאשתי נותנת לי אותם כדי להרעיל אותי.
אשתי סיפרה לי בדיעבד שהיא פחדה ממני כל כך עד שהחביאה את כל הסכינים במכונת הכביסה, כי פחדה שאעשה לה או לילדים משהו.
בפועל היו רגעים שבהם חשבתי להיפטר מהסבל על ידי התאבדות, כדי שהרדיפה תיפסק.
לא הייתי אדם אלים, ובפועל לא הפניתי אלימות כלפי אנשים.
מה קרה איתי לאחר שהתחלתי לקבל תרופות
הייתי במצב שבו העצבים שלי היו כל כך רעועים, שכל רעש קטן נשמע לי כמו פיצוץ גדול.
למשל, הייתי צועק על אשתי כשהיא עשתה כלים שאני חייב קצת שקט, כי אפילו רעש זרימת המים הטריף אותי.
הייתי בבית ולא עבדתי תקופה. הייתי המום, ראיתי מעין ערפל סביבי ועשיתי דברים בהילוך איטי.
הבוס שלי, מ., בא לבדוק מה קורה איתי. אני לא זוכר מה דיברתי איתו, אבל הייתי בפיג'מה והוא התרשם לרעה מהפגישה. מצבי לא היה טוב.
אחרי תקופה מסוימת חזרתי לעבודה, כי היה קשה להסתדר בלעדיי. אני לא יודע איך תפקדתי, אבל תפקדתי.
הייתי חוזר הביתה מהעבודה, מוריד נעליים, ולפעמים נשאר עם הגרביים והבגדים בלי להתרחץ ונרדם עד הבוקר. פשוט הייתי גמור.
אחרי שהתחלתי לקבל את הכדורים היו לי תופעות לוואי קשות: חוסר מנוחה קיצוני, קושי לשבת, רעד ותנועות רובוטיות.
התרופה שקיבלתי נועדה לרסן את המצב הפסיכוטי, אבל במינון שקיבלתי היו לה גם תופעות לוואי קשות מאוד.
אשתי הייתה מתביישת לפעמים כשהלכה איתי ליד אנשים, כי הייתי הולך ומתנועע בצורה רובוטית.
קיבלתי אז 8 מיליגרם הלופרידול, ובאותו זמן הייתי צריך לעבוד ולהתמודד לבד עם כאלף תוכניות מחשב, כולל תוכנית אחת מפלצתית של כ-20 אלף שורות קוד שלא הכרתי. איכשהו הצלחתי לתפקד גם בתקופה הפסיכוטית וגם עם הכדורים. נדמה לי שהעבודה עצמה עזרה לי להחזיק מעמד.
מה הוביל אותי להמשיך לעבוד? בעיקר חוש האחריות שלי, גם כלפי הילדים וגם כלפי העבודה. בדיעבד אני חושב שהעבודה נתנה לי מסגרת, אחריות ומשמעות, וזה עזר לי מאוד.
בשנתיים הראשונות הייתי מדוכא.
לסכיזופרניה יש לא רק פסיכוזה ומחשבות שווא. אצלי היו גם תקופות של דיכאון והזנחה.
גם כשהפסיכוזה נרגעה סבלתי בתקופה מסוימת מדיכאון קשה.
יום אחד אשתי אמרה: בוא נלך לרב שעוסק בקבלה ונותן ברכות בבני ברק. הלכתי איתה והגענו לשם בארבע בבוקר, כי היה אליו תור גדול.
הוא אמר לי: "אתה תיקח כדורים כל החיים שלך".
אחרי שהייתי אצלו, באופן שקשה לי להסביר, מצב הרוח הרע נעלם וחזרה אליי שמחת החיים.
למרות זאת לקח לי עוד שנים עד שנהייתי שוב חד וברור יותר. עד היום אני קצת איטי בהתנהגות שלי. הילדים שלי היו אומרים שאני מתנהג כמו צב, ולא חד וקפיצי כמו שהייתי קודם.
הבן והבת לא ידעו אז שום דבר. הם היו קטנים, בני שנתיים ושלוש.
הבן היה מאוד בכיין, ובמצב שבו הייתי זה הטריף אותי והייתי עוין כלפיו. לעומת זאת, את הבת, שהייתה שקטה, ראיתי אז בצורה חיובית יותר.
לא סיפרנו לילדים שום דבר, ואני לא חושב שהם ידעו הרבה. הם בעיקר ראו שאני ישן הרבה.
אשתי סיפרה לי שהייתה מוציאה את הילדים מהבית במשך חלק גדול מהשבתות, כי ממש סבלתי מהרעש.
איך התמודדתי עם המחלה לאורך השנים?
בתחילת הטיפול שאלתי את הרופאה שלי אם היא מכירה אנשים שהפסיכוזה לא חזרה אצלם. היא אמרה שהיא מכירה אדם אחד כזה, שהיה אז אדם מבוגר. אני נשבעתי לעצמי שאעשה כל מה שאני יכול כדי שזה לא יחזור אצלי.
שאלתי את הרופאה מה לעשות כדי להיזהר. היא אמרה לי שבעיות שינה הן סימן שצריך לשים לב אליו ולפנות אליה, ושלעיתים צריך להתאים את המינון. במשך השנים למדתי להיות ערני במיוחד לשינה ולסימנים המוקדמים.
במשך שנה טופלתי בתרופה והמצב נרגע. לאחר תקופה ובהתייעצות הופסק הטיפול, בתקווה שהמחלה לא תחזור.
כמה חודשים אחרי שהפסקתי את הכדורים נסעתי עם הבת שלי לרופא הילדים. היה לה חום.
שמתי אותה במושב האחורי ופתאום שמעתי קולות של חרחורים. נבהלתי. לקחתי אותה מהר לבית החולים, ושם אמרו שהיה לה פרכוס חום ואשפזו אותה.
למחרת הגעתי למגרש חניה לקחת את המכונית. השומר אמר משהו שהיה נדמה לי כאילו הוא יודע עליי דברים שהוא לא אמור לדעת.
עם הזמן לימדתי את עצמי להתמודד עם המחלה בדרך הבאה:
אם אני מתחיל לחשוד במישהו בלי סיבה ברורה, אני לא מקבל מיד את המחשבה כאמת. מבחינתי זה סימן לעצור, לבדוק את עצמי ולפנות לרופאה.
התקשרתי לרופאה וסיפרתי לה, והיא אמרה לי לחזור לקחת את הכדורים. מאז המשכתי בטיפול ועמדתי על המשמר.
במשך השנים, כשהרגשתי שמחשבות מסוימות מתחילות לחזור שוב ושוב, הבנתי שזה יכול להיות סימן מוקדם ופעלתי לפי ההנחיות שקיבלתי מהרופאה.
עם השנים המינון התחזוקתי שלי ירד מ-5 מיליגרם ל-2.5 מיליגרם, חצי כדור. למדתי לזהות סימנים מוקדמים ולפנות לטיפול לפני שהדברים מתפתחים.
גם הרבה שנים אחר כך, ב-2005, כשאבא שלי נפטר והייתי בדרך לחיפה, הרגשתי שאני צריך להיות זהיר במיוחד ופעלתי לפי ההנחיות שקיבלתי לאורך השנים.
שנתיים אחר כך, כשאמא שלי נפטרה, האחים שלי יצאו במהלך השבעה לעשות ספורט ואפילו הזמינו אותי. פתאום חשדתי שהם זוממים משהו נגדי.
כבר ידעתי שלא נכון לי להאמין מיד לחשד כזה. זיהיתי אותו כסימן, פעלתי לפי תוכנית הטיפול שלי וזה עבר.
כלומר, במשך שנים לא הרגשתי שנרפאתי לגמרי. בעיקר למדתי לזהות את המחלה ולהתמודד איתה.
בסוף 2012, כשהייתי כבר בן 58, עבדתי בפרויקט לחוץ מאוד.
הבוס שלי היה נתון בעצמו ללחץ גדול, והשיטה שלו הייתה להלחיץ את מי שעבדו תחתיו. הוא היה ניגש כל 20 דקות ומבקש לראות מה עשיתי. עבדתי קשה מאוד. זה נמשך תקופה ארוכה, ותוך כדי התחלתי להתנהג בצורה מוזרה יותר, להתעצבן ולכעוס. יום אחד העירו לי על ההתנהגות והבנתי שמשהו לא בסדר מתחיל להתפתח. החלטתי שאסור לי לתת ללחץ בעבודה להפיל אותי שוב.
אמרתי במקום העבודה שאני מתפטר ולא רוצה להמשיך. זה היה לקראת סוף הפרויקט.
הם נכנסו ללחץ וניסו לשכנע אותי לא לעזוב. גם בני המשפחה שלי ניסו לשכנע אותי, אבל אני ידעתי שאסור לי לקרוס שוב.
בסופו של דבר נתתי להם שלושה חודשים, סיימתי את הפרויקט ואז עזבתי.
מבחינתי זה היה חלק מהדבר שלמדתי במשך השנים: לזהות מתי מצב מסוים מסכן את האיזון שלי ולא להתעלם מזה.
אני זוכר שחברה שלי אמרה לי: "תתקשר ותגיד שאתה חוזר בך מההתפטרות, אתה תהיה הומלס". כמעט אף אחד לא האמין בצעד שעשיתי, אבל אני הרגשתי שאני יודע למה אני עושה אותו.
היו לי במשך השנים גירושים, פיטורים, מוות של קרובים ופרידות רומנטיות, וכל אלה לא גרמו לי לצאת מאיזון. אני מקווה שגם בעתיד אצליח לשמור על כך.
למזלי התרופות שומרות עליי. אני מרגיש שהן יוצרות אצלי מעין כרית שסופגת זעזועים. הן גורמות לי להיות קצת אפאתי ואיטי, אבל מבחינתי עדיף כך מאשר להתמוטט.
נכון, בעיקר במינונים הגבוהים היו להן תופעות לוואי קשות מאוד, אבל במקרה שלי מצאתי דרך לחיות איתן.
מה עזר לי לא להתדרדר?
כשהייתי בערך בן 60 דיברתי עם הרופאה שלי על הדרך שעברתי. היא אמרה שהניסיון שלה מלמד שלא פשוט להמשיך לתפקד במשך שנים בעבודה תובענית עם המחלה. הדברים שלה חיזקו אצלי את התחושה שעברתי דרך לא רגילה.
אז מה עזר לי?
ראשית, חוש האחריות שלי גרם לי להמשיך לעבוד ולתפקד למרות המחלה.
שנית, ההרגלים שלי והקפדנות שלי עזרו לי להתמיד בטיפול במשך שנים ולא להפסיק את הכדורים על דעת עצמי.
שלישית, עם הזמן פיתחתי מודעות עצמית לסימנים שלי. למדתי שלא כל מחשבה שעוברת לי בראש היא בהכרח אמת, ושכאשר מופיעים סימנים מוכרים אני צריך לעצור ולפנות לעזרה.
רביעית, היה לי קשר טוב וממושך עם הרופאה שלי.
חמישית, חליתי באופן קשה כשהייתי כבר אדם מבוגר ומגובש, והייתה לי גם תמיכה משפחתית.
לא אושפזתי ולא הייתי בטיפול פסיכולוגי. ההתמודדות שלי התבססה בעיקר על הטיפול התרופתי, על הרופאה ועל הדרך שפיתחתי לעצמי במשך השנים.
לימים חשבתי שאולי אני יכול לעזור גם לאחרים, ואפילו חשבתי לעסוק בזה ברצינות. במחשבה שנייה הבנתי שלא כל מה שעבד בשבילי ניתן להעביר לאחרים.
אני לא חושב שיש שיטה אחת שיכולה להצליח לכל אדם.
אני יודע שיש מתמודדים שהמחלה פגעה אצלם ביכולת לעבוד ולהתפרנס הרבה יותר מאשר אצלי. לכן אני לא רואה בסיפור שלי מודל שכולם צריכים או יכולים לחקות, אלא דוגמה אחת לאופן שבו החיים עם המחלה יכולים להתפתח.
מ., הבוס שלי אז, החליט לא לקדם אותי כי חשש שניהול ילחיץ אותי, אבל הוא המשיך להעסיק אותי. דיברתי איתו שנים אחר כך. הוא התנהג כאילו לא ידע, אבל אני חושב שהוא ידע ובכל זאת תמך בי.
איך התמודדתי עם סביבה שלא ידעה על המחלה?
התקבלתי למקום עבודה אחר והם שאלו אותי אם אני עושה מילואים, ואמרתי שלא.
מנהל כוח האדם אמר לי: "התקבלת", אבל שאל למה השתחררתי ממילואים. אמרתי שהייתה לי בעיה, טיפלתי בה והיא עברה. במשך שנים החבאתי את המחלה כי הסטיגמה כלפי אנשים עם מחלות נפש הייתה חזקה מאוד.
למשל, עשיתי פוליסה של אובדן כושר עבודה בלי שהתבקשתי להצהיר על מחלה נפשית. אחר כך סיפרתי לא., סוכן הביטוח של מקום העבודה, על המחלה. זמן קצר אחר כך קיבלתי הודעה שמבטלים לי את הביטוח.
גם בתחום הזוגי נתקלתי בקושי. אחרי שהתגרשתי התחלתי קשר עם אישה שסיפרה לי שהיא מאבדת את השמיעה וכנראה תצטרך לפרוש מעבודתה כמורה. בעקבות זה סיפרתי לה שגם אני חליתי ושיש לי סכיזופרניה. היא לקחה את הדברים שלה ועזבה, ואז הבנתי עד כמה קשה לפעמים לספר על המחלה לבת זוג.
עם החברה הראשונה שהייתה לי אחרי הגירושים, ט., חששתי במשך זמן רב שאם אספר לה היא תעזוב אותי. בסופו של דבר סיפרתי לה והיינו יחד תשע שנים.
לחברה השנייה, ג., סיפרתי. היה לה קשה לקבל את זה. בגלל הרעידות בידיים היא עודדה אותי לבדוק אפשרות להחליף תרופה. ניסיתי תרופה אחרת, אבל היו לי תופעות לוואי קשות ולכן חזרתי להלופרידול.
בסך הכול היו מעט מאוד אנשים שסיפרתי להם.
אפילו לחבר הטוב שלי סיפרתי רק אחרי 17 שנה. הוא לא הבין בתחילה את מלוא המשמעות.
הילדים שלי לא ידעו על המחלה עד גיל ההתבגרות.
בסביבות 2001 התחלנו, אשתי ואני, לדבר על גירושים. היא רצתה לספר לילדים על המחלה שלי.
באותה תקופה יצא הסרט "נפלאות התבונה" (A Beautiful Mind), שעוסק באדם המתמודד עם סכיזופרניה. לקחתי את אשתי והילדים לסרט, ובסיומו אמרתי להם: "גם אני חליתי במחלה הזאת". הם שאלו שאלות ודיברנו על כך.
סיכום
אני מקווה שהדברים שכתבתי, מעבר לצד הסיפורי ולמידע האישי והאינטימי שמסרתי, יעזרו למתמודדים אחרים ולבני המשפחות שלהם.
אם יש לקח אחד שאני לוקח מהחיים שלי, הוא החשיבות של התמדה בטיפול ושל תשומת לב לסימנים המוקדמים, בלי להפסיק טיפול רק משום שמרגישים טוב יותר.
היום יש אפשרויות טיפול רבות יותר מאלה שהיו כשחליתי, וגם אפשרות להתאים את הטיפול לאדם ולתופעות הלוואי שלו.
לקח נוסף מבחינתי הוא לנסות, ככל שהמחלה מאפשרת, להיות שותף פעיל בטיפול ובהחלמה. אני יודע שזה לא פשוט ושלא לכל אדם יש באותו רגע את הכוחות או היכולת לעשות את מה שאני עשיתי.
כך אני, בכל אופן, ניסיתי לנהוג.
כיום אני בן למעלה מ-70, בפנסיה וסב לנכדים. כבר כ-20 שנה לא היו לי אפיזודות פסיכוטיות משמעותיות, ובמובן הזה אני מרגיש שאני נמצא בהחלמה.
בגלל הסטיגמה החברתית החבאתי במשך שנים, ואני עדיין מחביא מרוב האנשים סביבי, את דבר המחלה. מצד שני, עם השנים המחלה הפסיקה להיות הדבר שמגדיר אותי, ובמידה רבה התגברתי על הסטיגמה העצמית.
בשש השנים האחרונות התקרבתי לפעילות מאחורי הקלעים בתחום בריאות הנפש. במסגרת הזאת גם מצאתי את בת זוגי, שגם היא מתמודדת נפש ושמרה במשך שנים את מצבה לעצמה, ובשנים האחרונות הפכה לפעילה בולטת בתחום ייצוג מתמודדי הנפש.