עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

מיומנו של מאושפז

מיומנו של מאושפז
מיומנו של מאושפז בכפר שאול
מאת : בן – יעקב

שלום לכם! 
רציתי לשתף אתכם קצת במה שעבר עלי באשפוז, אני מקווה שזה יעניין אתכם...
אני כבר שבעה חודשים מאושפז. בתחילה במיון, אחר כך במח' פתוחה ואח"כ באשפוז יום. רציתי לשתף אתכם בדברים שעברו עלי, כי אני חושב שיהיה מזה תועלת לאנשים באותו מצב. 
הרקע לאשפוז שלי לא היה כל כך פסיכוטי כמו המצב הרגשי, אני הרגשתי יאוש לגמרי מעצמי. וחשבתי "לשבור את הכלים" שנמאס לי מהכל, לכן הלכתי לאשפוז. 
אבל כשהגעתי נוכחתי לדעת "שאם אין אני לי מי לי" דוקא אם הייתי 'שומר על הכלים' דהיינו לקחת את התרופות בלי להפסיק ולהתיעץ עם הרופא על הכל אז הייתי מרגיש יותר טוב, כי בסך הכל כעת הייתי צריך להתחיל את התהליך מתחילה, דהיינו שבבית חולים התחלתי שוב עם התרופות ואחר כך עם שיחות. 
האמת, גם תוך כדי האשפוז היו לי 'נפילות' כמה פעמים, אפילו הייתי במחלקה סגורה יומיים בגלל שהיה לי מחשבות לכיוון אובדני, אבל זה לא צריך להפחיד, מחשבות יש לכולנו, בזמן שהמרחק ממעשה אין מה לדאוג, בכל אופן באותו הזמן רציתי לייאש את עצמי ונתתי לעצמי ליפול עד כדי המחשבות האלו, אבל לא הרווחתי מזה כלום ושוב היה עלי 'לעלות את כל הירידה' בחזרה. וזה תהליך של זמן אולי של כמה חודשים. האמת, הרופאה במחלקה ב' כבר אמרה לי את זה ["אל תעשה שטויות"] ובאמת כשאמרה זאת מזל ששמעתי לה ולא כמו אחרים שאמרו לי ש"היא רופאה רעה". 
בתחילת היותי באשפוז יום למדו אותי את הכלל החשוב "סבלנות", דווקא עכשיו כשמרגישים קצת יותר טוב ורוצים כבר להרגיש מיד לגמרי בסדר, צריך לדעת שזה תהליך שלוקח זמן וצריך "סבלנות". 
במיון
בהתחלה במיון, היה משעמם מאד, וההסבר לזה כי באמת אינך מסוגל לכלום, אתה מרגיש חלש בהכל, אבל אתה רוצה לעשות משהו, וזה מאד מתסכל. גם אתה סגור [הרופאים סגורים לעצמם, ולא תמיד פנויים אליך, והאחות אומרת כל הזמן "אני לא יכולה בלי אישור מהרופא"...]. 
לקח לי כמה חודשים עד שקצת חזרתי לעצמי להרגיש מסוגל לעשות. [הריכוז חזר רק אחרי חצי שנה!]

לכן באמת לא מומלץ 'לשבור את הכלים' ולבוא לאשפוז מחוסר ברירה. מקסימום עדיף לבוא לאשפוז יום. זוהי המסקנא שלי. 

הרבה אנשים חושבים שיקבלו פינוק בבית חולים ["אני כל כך מסכן אז למה לא מתייחסים אלי כמו מלך"] וזה טעות ממש, כאן כל הזמן ידחפו אותך כבר לצאת מפה, גם בגלל שלא זו המטרה שתשאר כאן, וגם כדי שלא יתדרדר המצב יותר להגיע למצב של חוסר תפקוד, וגם בכלל לא זה הטיפול לעודד נכות אלא הפוך להחזיר אותך לעצמך, רק שהתהליך הזה שהוא הפוך לגמרי מהמחלה הוא קשה מנשוא, אבל אין דרך אחרת... 

היה עמי אחד שכל הזמן התלונן על הרופאים ועל חוסר הנוחות שלו בבית החולים, לדעתי זוהי כמעט טפשות, מה הוא חושב שבא לבית מלון. מי שכך מסתכל על הבית חולים באמת לא יפיק את התועלת. 
אני מסכים שיש הרבה חסרונות, אבל מה יש להתלונן בזמן שצריך לחשוב כבר לצאת מכאן...

פעם אחת בקבוצה נשאלנו איך להגדיר את הבית חולים? אחד אמר בית הבראה, בית מלון... למה? כי לעומת הבית שלא תמיד יודעים איך להתייחס אליך, כאן אתה במקום מוגן. השני אמר, שזה כמו בית סוהר, השלישי הבין שזה בית חולים.

חלק מהטיפול בביה"ח הוא הקבוצות שיש בבי"ח. הרבה אנשים נגד זה, ולא מבינים. דבר ראשון אם אנשי המקצוע מבינים שזה עוזר אז מה אתה חושב, כדאי קצת להתאמץ ולהרוויח, ראיתי כבר אנשים שזלזלו בזה וממילא זלזלו בשאר הדברים ולא התקדמו. דבר שני באמת הקבוצות עוזרות, עצם הקירוב בין האנשים וגם לראות איך שהשני עובר את אותם הדברים שלך, וגם לשמוע הרבה פעמים עיצות נכונות. בכלל, זה יוצר קשר וקירוב בין המאושפזים וזה גם סוג של תמיכה. 
אני מסכים שהרבה פעמים זה משעמם לגמרי אבל מי שבא ומזלזל לגמרי מפסיד.  

היה אתנו אחד בשם חיים [שם בדוי] שכל הזמן סיפר איך שתפס את עצמו, כי הגיע במצב חמור ביותר עד שאמר לעצמו אם אני לא אתפוס את עצמי אני אדרדר למטה מטה ואז בכל הכוחות התחזק עד שאחרי חצי שנה השתחרר לגמרי, אפשר לומר הבריא, סיפר איך שמרגיש שמחת חיים ונהנה מאד בחיים.
היה גם אחד שהגיע במצב דכאוני מאד, ורצו להכניס אותו לגריאטריה, אז אמר לעצמו אני חייב לעשות הכל כדי שלא אגיע לזה, והלך לבית שלו ניקה את כל החדר ואת כל מה שהזניח בתקופת הדכאון ואחרי חצי שנה הבריא לגמרי, והיום עובד ולומד. 
את הדברים האלו שמענו בקבוצות, אז האם זה לא שווה? 

מחלקה ב'
כל מי שהיה שם יודע שהשעמום זה מילת המפתח. זה נשמע שאני צוחק, אבל אתם מבינים טוב טוב את זה. שאלנו את האחות בקבוצה למה כל כך משעמם. היא אמרה טוב לשמוע שאתם בשעמום, ולא שטוב לכם הבית חולים... 
אבל באמת אני מצדיק את החולים שכך מרגישים כי באמת חסר הכח והמוטיבציה לעשות משהו, ולפעמים יש גם דכאון [וזה לוקח זמן עד שזה עובר], צריך לקחת בחשבון שזה יקח כמה חודשים, קצת קשה משעמם, מתסכל, מרגישים ריקנות, אבל בסוף זה יעבור. 
זה נשמע וורוד, אבל אני יודע שלא כל האנשים שווים, ויש שזה כבר שנים ארוכות, זה באמת קשה ועצוב, אבל המזל שאתם פה וינסו לעזור לכם בכל דרך שהיא. 
בבוקר סוגרים את החדרים. יש ימים שזה ממש סיוט, אתה עייף פחד, ואז אין ברירה רק לנמנם על האבן בחוץ. נשמע מוכר? טוב, שזה רק ימים כאלו ולא כל הזמן, עם הזמן זה יחלוף, לפעמים זה לוקח חצי שנה, אבל בסוף זה עובר. 
דבר יסודי צריך לדעת, גם כשאתה בדכדוך ואין חשק לכלום וכו', בכל זאת עדיף שתעשה משהו קטן, הכי קטן שיש, למה? כי ממילא אין לך מצב רוח אז למה שזה יתדרדר, תפוס את זה לפני שמדרדר. וזו הסיבה שלא נותנים לישון בבקרים אפילו שמבינים שבאמת אנחנו עייפים עד למאד, בהיותינו מאושפזים. 

יש גם פחד, 
מה יהיה אחרי השחרור? זה נראה לאנשים כאילו הרופאים לא יודעים את ההרגשה הנוראה הזו, ופתאום יכולים להודיע לך הביתה. זה טעות, הכל נעשה בתהליך ובזהירות מירבית. 

בכלל, בכל התקופה הזו יש כל הזמן הרגשת מתח, מהמשפחה, חברים, אם יש איזה אירוע שמח לא תמיד אפשר לשמוח. זה לא קל. 
יש גם את ה'סטיגמה' מה יאמרו עליך, מה תענה כששואלים במה אתה עוסק היום... לגמרי לא קל. דווקא אנחנו עם החולי והקושי עוד צריכים להתמודד עם הנספחים של זה.  

"מחשבות"
דבר שכולנו מכירים, המחשבות שרודפות אותך או של דכאון או אפילו מחשבות-שוא. מה שצריך לעשות הוא להסיח דעת מהם. לתפקד, לרוץ, לקרוא, לשמוע מוזיקה, ולעשות נשימות. 
סיפר לי אלי [שם בדוי] שלפני עשרים שנה היה לו פסיכוזה קשה, אבל אחרי האשפוז עבד על עצמו להסיח דעת ולהתרכז בתפקוד, ומאז עשרים שנה לא דרכה רגלו בבי"ח חוץ מפעם אחת לאשפוז יום תקופה קצרה! הוא סיפר שוודאי היה לו הרבה זמן קשיים, כמו בבקרים דכדוך, אבל מצד שני ההישג שאחרי פסיכוזה לתפקד כמו אדם רגיל בהיותו עובד 8 שעות כל יום. 

לסיום, ראיתי שאנחנו רגילים להגיד ולחשוב 'אבל אני חולה'... ואני הרגשתי שעם הזמן עם הטיפול הפסקתי לחשוב ככה, האדם צריך לחשוב על החלקים הבריאים וכך יקבל את הכוחות.